יין אדום או יין לבן? זו שאלה שגם הפרעונים התחבטו בה

המצרים העתיקים אהבו מאד בירה, כידוע, וצרכו אותה בכמויות. אבל מה שידוע פחות, הוא שגם יין היה פופולרי בקרב חצר המלכות והאליטה במצרים העתיקה. כאשר פתח הארכיאולוג הווארד קרטר את קברו של המלך תות אנח אמון בשנת 1922, הוא מצא שם לא רק מרכבות זהב ותכשיטים מפוארים אלא גם 26 אמפורות של יין מצרי (irp, במצרית), שהופק מאחוזות הממלכה (שם הייצרן ושם האחזוה נכתבו על כל אמפולה).

החוקרים מתלבטים גם היום בנוגע לתפקידו המדויק של יין בחצר הפרעונים, אבל מה שכן ידוע, ועולה גם ממאמר מעניין שפורסם בשנת 2006 במגזין journal of archeological science שהמצרים ייצרו יין משני הסוגים, וגם הקפידו להפריד בין יין אדום ליין לבן: שרידי היין הלבן נמצאו ממזרח למומיה של תות אנח אמון, ואילו היין האדום נמצא ממערב למלך. היין שימש גם לטקסים דתיים, ונחשב למשקה העיקרי שישתה המלך לאחר מותו. היין האדום, באופן ספציפי, סימל את הלידה מחדש של המתים ואת דם האלה אוסיריס שקמה לתחייה. גם יין אדום טוב וגם יין לבן משובח נחשבו למוצר הכרחי שכדאי לארוז ולהביא לחיי הנצח בעולם הבא.

עצם קיומו של יין בתרבות המצרית לא היה מוטל בספק. ציורי קיר וטקסטים בפירדמידות מתקופות מוקדמות עוד יותר כבר תיעדו גפנים ובציר ואת דבר קיומו של היין בתרבות המצרית כבר לפני 5000 שנה. אבל המחקרים המדעיים שנעשו בממצאים מקברו של תות אנח אמון היו חדשניים משום שזו היתה הפעם הראשונה שחוקרים הצליחו להוכיח באמצעות ניתוח כימי של השאריות ששני סוגי היין, גם אדום וגם לבן, הוגשו על שולחנו של הפרעה.

כיום תעשיית היין במצרים כמעט ואינה קיימת, הן בשל תנאי השטח הקשים (הטמפרטורות הגבוהות מקשות על גידול הגפנים) והן בשל העדפות האוכלוסיה (המןסלמית ברובה). ועדיין, ניתן למצוא מספר יקבים באזור הנילוס, ובשנים האחרונות נרשמת צמיחה בתחום וניסיונות לחדשנות.